האם אנחנו (כחברה) הורגים את היצירתיות שלנו?

יצירתיות הפכה למושג מפתח בשיח האנושי בכל שנוגע להשכלה, עבודה וחיפוש עבודה.

בעולם העבודה, נמצא את הביטוי לכך בשאלות שנוגעות ליתרונות היצירתיות של עובדים ומועמדים: עבור אילו תפקידים כדאי לגייס מועמדים יצירתיים במיוחד? איך אפשר לתעל יצירתיות של עובדים לתוצאות? איך ניתן לזהות ולפתח יצירתיות בעובדים? ועוד שאלות רבות.

סוגיית היצירתיות מקיפה את כל חלקי החיים – החל מאמנות, דרך עבודה ועד למערכות יחסים. חלק משמעותי במיוחד הוא הלימודים.

נשאלת השאלה – איך בתי הספר שלנו, הגנים, התיכונים, האוניברסיטאות (ואפילו מקומות העבודה) משפיעים על היצירתיות שלנו?

תשובה אפשרית אחת היא: בתי ספר וחברות הורגים את היצירתיות שלנו.

לאורך שנותיי כסטודנטית, עובדת, יועצת בתחום הגיוס, מגייסת ומראיינת – נחשפתי רבות לסוגיות של יצירתיות. אני מעריכה אותה, רואה מידה גבוהה של קורלציה בינה לבין "חשיבה מחוץ לקופסא", חשיבה חופשית, דימיון ועוד, ומוצאת שתמיד – היא יכולה לבוא לידי ביטוי. סטיב ג'ובס מתאר יצירתיות כדרך 'לחבר בין נקודות':

"Creativity is just connecting things. When you ask creative people how they did something, they feel a little guilty because they didn't really do it, they just saw something. It seemed obvious to them after a while."

בעולם העבודה, השיח שנוגע ליכולת יצירתית מתייחס, בדרך כלל, לדרכים שבהן אפשר לקדם ולעודד יצירתיות בקרב עובדים. באופן אישי, כשאני מראיינת מועמדות ומועמדים – כמעט תמיד אשים דגש על האופן שבו יצירתיות באה לידי ביטוי בחייהם. בתוך כך, אשאל שאלות שנוגעות לפתרון דילמות בעבודה, אתגרים מיוחדים, הישגים ואפילו פתרונות של חיכוכים פוטנציאליים (אישיים ומקצועיים) בין חברי-צוות. מתוך שאיפה לגייס, להכשיר ולקדם צוות של עובדים יצירתיים – אנחנו שואלים שאלות שנוגעות לפיתוח היצירתיות. עם זאת, אנחנו כמעט לא נוהגים לבחון את עצמנו ולשאול על הדרכים שבהן אנחנו מגבילים את היצירתיות שלנו כעובדים וכן כתלמידים.

כשהייתי בים, בשבוע שעבר, ביליתי עם בנה בן ה-3 של חברה טובה. הילד החזיק את היד שלי ויחד פנינו לכיוון המים.

בעוד שאני רציתי להכנס לים ולהמשיך לצעוד – הוא ראה את הגל שמגיע, קפץ מעליו, הסתובב ורץ חזרה אל החוף ואז – הסתובב ורץ חזרה אל הים לקראת הגל הבא.

לאחר כמה סיבובים כאלה, הבטתי אל חברתי ואמרתי: "אני לא מבינה את המשחק הזה, חשבתי שנכנסים למים!", על כך היא ענתה: "אל תדאגי – הוא מבין".

כולנו כבר יודעים שבילדים אפשר למצוא יצירתיות במידה מאוד גבוהה, שבאה לידי ביטוי יחד עם דימיון ותעוזה. עם השנים, רובנו מאבדים חלק מעולם הדימיון העשיר הזה. אנחנו נוטים לחשוב יותר ויותר בדפוסי מחשבה מסויימים ודומים, אנחנו מבינים את אותה השפה ודואגים לדבר ולחשוב באותה השפה. נדמה שרובנו לא משקיעים זמן בחשיבה על האופן שבו היצירתיות הזו, הדימיון הזה, אובד לנו עם השנים. ממש כאילו זה איזשהו תהליך טבעי שאנחנו לא מקדישים לו תשומת לב – וחבל!

לאחרונה יצא לי להתקל בהרצאתו של סר קן רובינסון ששואל האם בתי ספר הורגים את היצירתיות שלנו?

רובינסון מציג פרספקטיבה מאוד מעניינת (לטעמי) ומתייחס לאומץ לטעות כגורם קריטי בדרך לחשיבה מקורית.

הוא מסתכל על ילדים ורואה שהם לא פוחדים לטעות. עם השנים, הוא אומר, ועם הכניסה למוסדות החינוך, ולאחר מכן – העבודה, הם (אנחנו) לומדים לפחד לטעות.

כתלמידים בבית הספר ולאחר מכן כעובדים בחברות ובארגונים – אחד הדברים הגרועים שאנחנו יכולים לעשות הוא – טעויות.

עם זאת, מדגיש רובינסון, בלי האומץ לטעות – לא תוכל להתקיים מחשבה או רעיון מקורי ולא נוכל לגלות או להמציא דברים חדשים.

במסגרות הלימודים והעבודה אנחנו "נענשים" על טעויות ובתוך כך, מתרחקים מיצירתיות.

אם ככה, האופן שבו אנחנו מחנכים ומתחנכים – גורם לחיזוק יכולות אחרות, על פני היכולת היצירתית שלנו.

רובינסון ממשיך ומתעסק בהיסטוריה של מערכת ההשכלה, בגלובאליות שלה ובהיררכית החשיבות של תחומי הלימודים, כגורמים בעידוד או דיכוי של יכולות יצירתיות.

הוא מתייחס לקשר שבין אינטיליגנציה ליצירתיות, מעודד אותנו לחשוב מחדש על אינטיליגנציה ואומר שהרבה אנשים מבריקים חושבים שהם לא, זאת – משום שהחוזקות שלהם בלימודים לא נחשבו לטובות או שהיתה עליהן סטיגמה.

אני לא יודעת אם יש "שורה תחתונה" שרציתי להגיע אליה בדברים האלה, אני לא בטוחה שאני מסכימה לגמרי עם רובינסון בכל שנוגע למערכת החינוך והעתיד שהוא היה רוצה לתת לה.

אבל לכל הפחות – הוא מציג פרספקטיבה, שלטעמי, מבריקה בפשטות שלה ובראייה המפוקחת שלה.

אולי השורה התחתונה שלי היא: יאללה – בואו נתחיל לטעות.

ענת